סיפור הלידה שלי
אז והיום, סיפור הלידה שלי
שבוע 35.5 אחהצ
תחילתם של כאבי בטן קלים יש לומר...
אני מדחיקה, ממשיכה בעיסוקיי,שתי בנותיי הגדולות בבית וברקע אין ספור משימות שעליי לסיים לפני הלידה (ובכלל- עוד לא התרגלתי לרעיון שעוד שניה אני הולכת ללדת תאומים).
אחרי מספר שעות כאבי הגב מתגברים ואני מבינה שזה כנראה זה ושעליי לארוז את התיק ולנסוע לבית החולים.
הדרך לתל השומר מרגישה לי פתאום ארוכה,ארוכה מדיי,
כאבי הגב מתחזקים ואני ממשיכה להסדיר את הנשימות ,לשנות תנוחה ובעיקר לא להלחיץ את בן הזוג.
אנחת רווחה רגעית הגיעה כשהאוטו עצר. אנחנו בכניסה למחלקת יולדות .אני יורדת מהרכב ובן זוגי ניגש להחנות את הרכב.
בעודי צועדת למחלקה ,ניגש אליי מיילד בשם משה ושואל אותי מספר שאלות. אני עונה לו ואומרת לו שמדובר בלידה השלישית שלי, ותוך כדי השיח הצירים מתחילים להתגבר.
הוא ניגש איתי לחדר סמוך ומבצע בדיקה ,אחרי דקה או שתיים הוא מודיע לי שאני עם פתיחה של 9 ס"מ, ורק אז אני מיידעת אותו שמדובר בהריון של תאומים.
שניה אחר כך מגיע צוות מתוגבר עם מספר אחים ואחיות ושני רופאים ,משכיבים אותי על מיטה ומובילים אותי במהירות לחדר ניתוח (בריבוי עוברים הלידות מתרחשות בחדר ניתוח).
אני שוכבת בחדר הניתוח,הצירים כבר מתגברים,בן זוגי מצטרף,ואז לאחר כ10 דקות, אמיר, הבכור מהשניים מגיח לאויר העולם במשקל 2310קג. מניחים אותו עליי ואין מאושרת ממני, אני מנשקת וצריכה להיפרד כדי להוציא את אחיו. האחות אוחזת בבטני כדי שאורי (התאום שעוד בבטן) לא יסתובב , הצירים מתגברים ואורי נולד במשקל של 2250קג.
איזו תחושה עליאית. כמה אושר היה באויר. כמה הקלה, וציפיה, ופחד וחשש..
אני כותבת ולא מאמינה, לא מאמינה שזכיתי .. גם אחרי 20 שנה.
אמיר ואורי מילאו את ליבי ואת חיי באור גדול,וגם כשהלילות לא היו לילות, והגידול היה מאתגר ,אין ספק שקבלתי והענקתי להם מתנה גדולה
כי ככה זה כשיש שניים
אז והיום, סיפור הלידה שלי
שבוע 35.5 אחהצ
תחילתם של כאבי בטן קלים יש לומר...
אני מדחיקה, ממשיכה בעיסוקיי,שתי בנותיי הגדולות בבית וברקע אין ספור משימות שעליי לסיים לפני הלידה (ובכלל- עוד לא התרגלתי לרעיון שעוד שניה אני הולכת ללדת תאומים).
אחרי מספר שעות כאבי הגב מתגברים ואני מבינה שזה כנראה זה ושעליי לארוז את התיק ולנסוע לבית החולים.
הדרך לתל השומר מרגישה לי פתאום ארוכה,ארוכה מדיי,
כאבי הגב מתחזקים ואני ממשיכה להסדיר את הנשימות ,לשנות תנוחה ובעיקר לא להלחיץ את בן הזוג.
אנחת רווחה רגעית הגיעה כשהאוטו עצר. אנחנו בכניסה למחלקת יולדות .אני יורדת מהרכב ובן זוגי ניגש להחנות את הרכב.
בעודי צועדת למחלקה ,ניגש אליי מיילד בשם משה ושואל אותי מספר שאלות. אני עונה לו ואומרת לו שמדובר בלידה השלישית שלי, ותוך כדי השיח הצירים מתחילים להתגבר.
הוא ניגש איתי לחדר סמוך ומבצע בדיקה ,אחרי דקה או שתיים הוא מודיע לי שאני עם פתיחה של 9 ס"מ, ורק אז אני מיידעת אותו שמדובר בהריון של תאומים.
שניה אחר כך מגיע צוות מתוגבר עם מספר אחים ואחיות ושני רופאים ,משכיבים אותי על מיטה ומובילים אותי במהירות לחדר ניתוח (בריבוי עוברים הלידות מתרחשות בחדר ניתוח).
אני שוכבת בחדר הניתוח,הצירים כבר מתגברים,בן זוגי מצטרף,ואז לאחר כ10 דקות, אמיר, הבכור מהשניים מגיח לאויר העולם במשקל 2310קג. מניחים אותו עליי ואין מאושרת ממני, אני מנשקת וצריכה להיפרד כדי להוציא את אחיו. האחות אוחזת בבטני כדי שאורי (התאום שעוד בבטן) לא יסתובב , הצירים מתגברים ואורי נולד במשקל של 2250קג.
איזו תחושה עליאית. כמה אושר היה באויר. כמה הקלה, וציפיה, ופחד וחשש..
אני כותבת ולא מאמינה, לא מאמינה שזכיתי .. גם אחרי 20 שנה.
אמיר ואורי מילאו את ליבי ואת חיי באור גדול,וגם כשהלילות לא היו לילות, והגידול היה מאתגר ,אין ספק שקבלתי והענקתי להם מתנה גדולה
כי ככה זה כשיש שניים
